זכות ענקית להיות מס' 19 ברשימת הנשים הזוכות. *בגיל 13 רציתי להתקבל לטלויזיה הקהילתית בקריית ים ולהיות עיתונאית. סוקולוב לא דמיינתי.
תודה לבית המקצועי שלי כאן חדשות, לועדה ולמי שחשבה שאני ראויה בכלל להיות מועמדת.
*אמא, את רואה? עיתונות זה כן מקצוע.
הנה משפחה יפה. איתן, בן 4, נותן לאמא דינה יד. אלין, בת 7, מלטפת את הראש לאבא יבגני. הרבה זמן הם הבטיחו לילדים נסיעה לטיול קמפינג. להתחבק מתחת לכיפת השמיים ולספור ביחד כוכבים בלילה. לפני 3 שבועות הם קנו אוהל, ארזו שמיכות כדי שלא יהיה קר ויצאו לפארק באשקלון
מיה גורן היא הגננת הוותיקה של ניר עוז. בזרוע אחת חובקת תינוק מתוק ג׳ינג׳י, כפיר ביבס. ביד השנייה מגישה טעימה בכפית. כל כך הרבה פעוטות רכים התחנכו על ברכיה. בארון שניצב בגן ניצנים היא החזיקה תמיד ערימת טיטולים רזרבית, שיהיה.
3 ילדים יש לאייל: רותם התינוק בן שנה וחצי ואלמוג בת 4. כרמל בת 6 היא ילדה מהממת עם משקפיים אדומים. היא על הרצף האוטיסטי. כשהמחבל התקרב לביתם בקיבוץ ניר עוז, אייל דיבר עם הקטנים כאילו הם מבוגרים: אם לא תהיו בשקט, כולנו נמות.
כרמל לא הבינה ולא היתה בשקט, ולאייל לא היתה ברירה.
זה סיפור משפחתי. הסיפור הכי משפחתי שיש. בתמונה סגן אלוף במיל' הדר, קצין נפגעים. הדר הוא גיסי, בעלה של אחותי הגדולה והאהובה. ב-7 באוקטובר עלה על מדים והתנדב לעזור עוד לפני שקראו לו אבל למרות הנסיון בתפקיד, כנראה אי אפשר בלי לספוג פנימה. בזמן שליווה משפחה שכולה, הדר חטף התקף לב.
אבא של ענר שפירא מחפש. מתכופף לתוך ערימה מפוחמת וחופר בידיים. הנה קליעי רובה וזה שריד אר פי ג׳י. פתאום על הארץ מבצבץ תיק קטן שחור, עליו מוטבעת האות A. וככה, חודש וחצי אחרי שבנו נרצח, משה מוצא את התיק של ענר ליד המיגונית. המום הוא ממשש באצבעותיו את המזכרת.
"אני רוצה לשתות את הקפה שלי, עופי מפה":
@ifatglick
ניסתה להבין למה בעלי הון, כנסיות וחברות ממשלתיות חוסמים את שביל סובב כנרת - בחוף בורה בורה פחות התחברו
נדל"ן על המים - פרויקט של מוסף #הזמן_הירוק ב-#חדשותהערב
ב-7 באוקטובר 2023 דקל היתה בהריון. 24 שעות אחרי הטבח בבארי התגבשה ההבנה שאין עוד טעם. איפה תוכל להחביא תינוק שייוולד לעולם אם מחבלים יבואו שוב? זאת היתה המחשבה שהובילה להפלה.
רב"ט גיא בזק מנגן בפסנתר בתחנה בשדרות, תרמיל ענק על הגב ונשק בהצלב. מכאן ימשיך לכיסופים. שם הוא מוצב עכשיו. 10 חודשים בצבא, גדוד 51 של גולני. לוחם. קו משעמם, הוא מדווח לאמא כרמית. "לא קורה כלום". זהו יום ראשון בשבוע. בעוד שישה ימים יהיה גיבור וימות בקרב.
הנה תומר בשמלת כלה אוחזת בידו של עילי. בעוד רגע תשקע השמש ואז יישבעו אמונים זה לזו בשדה הפתוח. זאת חתונה שמחה עם הרבה ריקודים והצוות שלו, "צוות זיסר", יניף אותו על הכתפיים. ככה זה בסיירת מטכל. כולם מתגייסים לעשות שמח. שנה וחצי אחרי הם עדיין מאוהבים ורס"ן עילי זיסר עדיין בקבע.
אור מחבק את עינב. הם התחתנו לפני 5 שנים אחרי ידידות ארוכה מתוקה שהפכה לאהבה. מהרומן הרומנטי נולד אלמוג. לפני ארבעה חודשים הוא היה בן שנתיים. אבא אור ואמא עינב הפקידו את הבן הפעוט אצל סבא וסבתא בראשלצ לפנות בוקר ונסעו לבילוי במסיבה ברעים. הם הגיעו לשם בשש ועשרים. ישר לתוך הטירוף.
אני לא יודעת מאיפה להתחיל לכתוב את זה בכלל מרוב שעצוב. הם היו נדב ואיזבלה #איזבלהונדב. כל הזמן. בכל מקום ביחד. ככה חמש שנים. הנה השמלה הלבנה של איזבלה. היא לא רצתה שנדב יראה עד החתונה שאמורה היתה להתקיים הערב אז הוא העביר לי דרך החברות בלי להסתכל. תראו כמה היא יפה:
בחולצת המשבצות זאת דורון. לצידה כלניות אדומות והיא בקוקו זהב ועיניים מחייכות תכולות. אחות וטרינרית עם קעקוע של כלב. רווקה בת 30 במגורי הצעירים של קיבוץ כפר עזה.
יבגני נרצח כי הוא יהודי אבל לפי הדת הוא רק חצי יהודי ולכן לא נקבר בחלקה של יהודים. סבא איגור וסבתא סבטה החליטו שאם כך, כל המשפחה תיקבר יחד ולכן גם דינה והילדים איתן ואלין נקברו מעבר לגדר. סבתא סבטה שרה שיר לבן יבגני בהלוויה. אח"כ ניגש אליה רב וביקש אם אפשר שלא תשיר בהלוויה הבאה.
הנה הם חוגגים את שבועות לפני שנה. אבא שלומי עומד בחולצה תכולה, מחבק את רותם, בן 16, ואת אמא שחר המחייכת. לידה שתי הבנות: שיר ושקד. לא מזמן קיבלו דירות במגורי הצעירים בקיבוץ והן עדיין נלהבות מהעצמאות הטרייה שנחתה עליהן. לחולית עברה משפחת מתיאס לפני 6 שנים. ההתאקלמות היתה מהירה.
גיבור ישראל הוא צעיר בן 24 עם משקפיים וחיוך רחב. קוראים לו גוילי. כשהיה ילד אמא טליק ואבא איציק שאלו אותו מה ירצה לעשות כשיגדל. הוא ענה שוטר והתכוון לכל מילה. עקשן וצודק לא נתן לאיש להפריע לו באימונים. ברור שהתקבל: רס"ל רני גוילי הפך לוחם ביחידת הסיור המיוחדת של משטרת ישראל.
השרה עידית סילמן שלחה את כל מי ששאל על לוז מדויק לנסיעתה ארהב, לחפש את עצמו דרך חופש המידע. עכשיו הבנתי למה. המשרד הזמין 3 לילות על חשבון המדינה אבל בפועל הלוז נחתך אחרי יום וחצי. אחלה גשר לחופשה הפרטית. היה תשלום גם על יציאה מאוחרת מבית המלון. סהכ הוצאות נסיעה 30 אלף דולר ליום…
מה שווה הסביבה אם אין איזה סניף ליכוד באזור: מחיפה ועד ניו יורק - כדור הארץ יחכה, לשרה עידית סילמן יש אנשים יותר חשובים להיפגש איתם
@ifatglick
#הזמן_הירוק
הנה דנה, הגננת האהובה מקיבוץ בארי, שחינכה דורות של ילדים בלי לדבר אליהם בילדותיות. הידיים שלה תמיד היו פנויות לחבק גם גדולים, ובשביל אמהות אחרי לידה היא היתה הלוחשת לתינוקות. כזו שמסוגלת להופיע פתאום בפתח של בית עייף ולהגיד: לכי לישון, יהיה בסדר, אני אעזור
ב-5 לפנות בוקר מגיעים אבא עידן ואמא תמר עם ארבעת ילדיהם הקטנים לנתב"ג. נטע הפעוט מתרוצץ בין מזוודות צבעוניות ומיתר, בן 10, מתכווץ מכל רעש. בשבת ההיא איבדו חברים רבים. הבת המאומצת רוז נרצחה בימי המלחמה.
אחרי 4 חודשים בלי בית, הגיעו למסקנה שאין להם ברירה אחרת אלא לעזוב את ישראל.
הנה רוז לובין. חיילת בודדה ששירתה במשמר הגבול ובנתה על חיים למען המולדת עוד שנים קדימה. נולדה באמריקה, בגיל 5 באה לביקור בכותל המערבי ומאז רצתה לישראל. כשהיא בת 8, משחקת עם החברים באטלנטה, כבר הודיעה להם בהחלטיות: נוכל להיות חברים אבל כשאהיה בת 18 אני עושה עלייה.
סבא איגור וסבתא סבטה רוצים שתדעו שהנכדים שלהם היו מתוקים. אלין ידעה לצייר וליצור בובות קטנות מפלסטלינה ומאז שאובחן על הרצף האוטיסטי, איתן התקדם מאוד. והיו להם אמא ואבא מאושרים עם חלומות שתכננו עוד הרבה טיולים ביחד. משפחת קפשיטר יצאה לבלות בקמפינג ונמחקה.
לסבא המחייך מתחת לשפם קוראים שלמה מנצור ובקרוב הוא יציין 86 אביבים. תחביביו של סבא שלמה: לבנות צעצועים לנכדים, לתקן ארונות ומדפים, ולכתוב מכתבי אהבה לסבתא מזל. עוד מעט הזוג יחגוג 60 שנות נישואין ואת היום המיוחד תכננו להעביר בחברת חמשת ילדיהם ו-12 הנכדים, בביתם בקיבוץ כיסופים
זאת תמונה משפחתית טרייה. משאית צעצוע ודובי כחול מונחים על קבר קטן מימדים. זה הקבר של איתן הפעוט. לידו אחותו אלין ואיתה בובות שאהבה. משמאלם ההורים בתוך האדמה. המראה הזה צועק בתוך הראש.
מחבלים הוציאו אותם מהמכונית ואז הוציאו אותם להורג בדרך חזרה הביתה מהטיול.
אמא של עומרי מחפשת באצבעות עדינות בין עלי השלכת סימן. גם אבא שלו מצטרף. האחיות הגדולות בועטות ברגבי אדמה רטובה עם הרגליים. פתאום זה קורה: "מצאתי דיסקית". המשפחה נאספת ומתחבקת. מתחת לעץ בקיבוץ כיסופים הוא איתם. בן יפה בן 20. סמ"ר עומרי פרץ גיבור מלחמה מת, אבל הם זוכרים אותו שר
הם לבושים בפיג׳מות זהות של מיקי מאוס, כל המשפחה. שני הפעוטות, עדי ונבו, מקבלים חיבוק. עוד מעט אבא אביב הולך לעבודה. יוצא מהמושב אלקוש בצפון כדי להיות מנהל אבטחה במסיבה. לרגע הזה התכונן זמן רב. בתחילה נבחר מיקום ליד נתיבות אבל אביב הרגיש שהוא לא מספיק בטוח. בסוף הוחלט: ליד רעים.
בני הזוג מוריה ולידור פרץ מבית שאן היו בבגדי חתן וכלה כשביקשו לצלם כמה תמונות בנחל האסי רגע לפני החתונה. בקיבוץ ניר דוד לא נתנו להם להיכנס. הם יצרו איתי קשר וסיפרו לי את הסיפור: "אמרנו 'אנחנו לא רוצים לשחות, אנחנו חתן וכלה. נשאיר פיקדון'. אמרו לנו 'רק קיבוצניקים נכנסים'"
דן מניף את ארין למעלה, גבוה באוויר. שניהם בחולצה לבנה וג׳ינס. היא נולדה לפני שנה וחצי. פעוטה חייכנית. הם שוב מצפים אבל דן ביקש לא לדעת עד הלידה אם זה ילד או עוד ילדה. ב-7 באוקטובר אשתו חן נמצאת בחודש שביעי להריונה. חודשיים אחרי היא תלד בן ותקרא לו אליה. התינוק לא יכיר את אביו>>>
לאיש שמחזיק עגבניות אדומות ביד אחת קוראים טל ממן. הוא נשוי באושר לענת ואבא לשלושה מתוקים קטנטנים. הם התגוררו במושב מבטחים. ראשון הגיע סבא מאיר ממרוקו והפך חקלאי. בן גוריון הבטיח לו ציוד טוב. אבא ציון המשיך לגדל ירקות, עד שבא הבן טל ואמר לו: עכשיו תורי ואתה תנוח. מגיע לך לנוח.
הכל חי. הטרנינג האפור שגאיה לקחה למקרה שיהיה קר ומטען לנייד, אם ייגמרו הסוללות. וסוכריות על מקל. היא קנתה אותן במיוחד ביום שלפני המסיבה ברעים. אפילו הן חזרו שלמות. גם הטלפון שלה.
היא כתבה בו פתק עם רשימה: "דברים לקחת לטבע: חמציצים. כובע. משקפי שמש. בגדים להחלפה".
אייל הולך עכשיו בשבילים בעקבות מחבלי חמאס. הנה הבית השרוף של יונתן סימן טוב, שהיה חבר נפש. על השולחן יש טרופיות. אולי הן היו של הילדים של יונתן? הוא היה אצל אייל ביום שלפני. יונתן, אשתו והילדים נרצחו כולם. משפחת סימן טוב נמחקה. בבקשה אל תשכחו אותם. הנה תמונה שלהם:
החיוך של סגן נשיא נובל אנרג'י נמחק. "תעשי טיים אאוט לפני שאת הולכת לכיוון הזה, עבורך אני מבקש".
וכשהיחצ"ן שלו התערב תהיתי אם זו פרקטיקה: לגרום לעיתונאים לחשוב טוב טוב לפני כל ראיון שעלול להיות לא נוח ללקוח.
פרק 10 בפודקאסט #הזמן_הירוק עם ביני זומר:
הנה תמונה של זוג צעיר מתחתן. תמי בשמלת כלה לבנה וכפפות תואמות ויורם בחליפה אופנתית ומשקפיים שחורים עבים, חותם על הצהרה שכולה אהבה. תיכף תישבר הכוס ולפני שישימו לב יחלפו 59 שנות נישואין, שלושה ילדים ושבעה נכדים. הבית של תמי ויורם מצגר היה בקיבוץ ניר עוז.
הים של אשקלון שקט למרות החורף. זהו המקום האהוב על אוריה וליאורה, רק כמה ימים לפני הם הגיעו לכאן מחובקים. הוא דיבר איתה על טבעת עם יהלום, כשתיגמר המלחמה ותבוא הצעת הנישואין. זה יקרה כשברקע אייפל הצרפתי ומשמיים מסתכלים כוכבים. אוריה יכרע ברך, ליאורה תגיד כן. היא חיכתה כל כך.
אבידע מנסה לקום. זאת היתה פעולה פשוטה פעם,לפני המלחמה. עכשיו הוא מכווץ את השרירים, פניו אדומים ממאמץ והוא קורא לבנו: "רותם, בוא". רותם מזיז את הרובה אל הצד השני ותומך בו. אבידע מגיע בקפיצה לחלקה בבארי. הוא החליט לזרוע תפוחי אדמה ודבר לא יעצור אותו. גם לא העובדה שחסרה לו רגל אחת.
כל אחד צריך חבר שיודע. אחד שאפשר להתקשר אליו ללחוש לו סודות ואם קורה משהו הוא תיכף יידע מה לעשות, כמו רוסו מקיבוץ כפר עזה. אורי רוסו הוא מהנדס וחבר כיתת הכוננות. ענק עדין. בתמונה הוא מחבק את אשתו דפנה ולידם שלוש הילדות מאיה, יעלה ואלונה. יושבים על הדשא בג׳ינסים וחולצות לבנות.
לטיול הזה יצאה המשפחה בסוף השבוע עם עוד זוג חברי ילדות, והילדים שלהם. הם חיפשו מקום נוח ולא רחוק מהבית כי איתן נמצא על הרצף האוטיסטי ונסיעות ארוכות מקשות עליו. הילדים התרגשו מאוד ואיתן התלהב מהאוהל
האיש החמוד שמתופף על השולחן ושר הוא מישל ניסנבאום, עוד לא בן 60. סבא צעיר מאוד ל-6 נכדים קטנטנים. הוא אוהב להשתולל איתם ולא מדלג על אף פגישה משפחתית בשבת. ב-7 באוקטובר הנכדה הפעוטה מיקה בילתה עם אבא גיא, קצין בקבע, את שמחת תורה במחנה רעים. סבא מישל יצא מביתו בשדרות לקחת אותה.
אופיר שולף סכין מטבח ענקית שהחביא באוטו ויוצא. בודק בחצר שאין מחבלים. אחר כך מקשיב לרחשים לפני שיפתח את מנעול הדלת בכניסה. זה הטקס הקבוע שלו מאז השבת. הוא הבטיח לאחיו ולגיסתו. מעל הקבר שלהם נשבע שיגן על הבית ועל הילדות שנותרו בלי אב. בלי אם. אחרי ששניהם נורו למוות
צפיתי בכתבה על הנומרולוג המטריד מינית. מבלי לשפוט, הנה ההצעה שלי לאחיותיי התחקירניות והחוקרות הפרטיות: אל תלכו למטרידים מינית כדי לצלם אותם במצלמה נסתרת. אל תתנו לאף אחד לגעת לכן בגוף. גם אם זה אומר שלא יהיה אייטם, גם אם המטרידן לא ייענש. דבר אינו שווה את המחיר שאתן תשלמו בסוף.
זאת היתה הישרדות אבל במחיר נפשי. אייל הוא לא מאלה שבוכים, חוץ מאשר כשהוא נזכר ברגע המצמית הזה. הרי הוא אבא מגונן והפחד שלו הוא שהמקרה הזה ייחקק אצל ביתו כמעשה אלים. הוא בכלל היה נבוך לדבר אז חשוב לי לכתוב דעה: אייל הוא אמיץ. בטוחה שהוא אבא טוב. עדותו היא של ניצול אחרי שואה.
הי הצל, היוש תגיד לאחותך. לפני כמה חודשים פנו אליי תושבים ושיתפו אותי במתרחש. בעקבות שיחות אלה פרסמתי פרויקט על מי שנאלצים לכבות בעצמם שריפות זבל פיראטי ואף תיעדתי את אוזלת ידן של הרשויות, לרבות המינהל האזרחי, בטיפול במגיפת העשן השחור. התעלמות מהנושא? בחיים לא. לך חפש
דוד יניב היה מאושר. בסרטון שצילם אותו חבר בבית הוא צועק: "אני רועד, אני רועד". הטלויזיה בבית היתה על החדשות ופרצופו של יגיל, עוד לא בן 13, מילא את המסך. הבשורה: בשל אלרגייה מסכנת חיים שיש לו, יוציאו אותו מעזה. סבתא שושנה נשמעת בוידאו מעדכנת את אחיה טלפונית: "יגיל שלנו משתחרר"
הנה משפחה מתוקה: מירל'ה הפעוטה עם סרט על הראש, מחבקת את אמא חנה ואת אבא אפריים, שאוחז בידו של הילד חיימק'ה. ארבעתם מחייכים כי עוד מעט ייצאו באוטובוס לאילת. לנסיעה הזאת חיכו. הזדמנות להרוויח זמן עם ההורים ולגלות הרפתקאות חדשות ביחד. הם אפילו ��ספיקו לקנות בגדי חג באלנבי.
חגי, מי הפך אותך לאדון עולם אשר מלך בצנזורה על משפחה מקסימה שעברה טבח? התבלבלת. שיקוף מציאות על כל רבדיה, רוך וקושי, הוא נשמת אפה של עיתונות. מחוייבות ציבורית היא להניח מראה מול פנים. נ.ב: הציוץ שלך פלגני ואינו מסייע לחוסן הלאומי
סבא איגור ואני שותקים ביחד 25 דקות ואז הוא מתאר איך שלושה שבועות אחרי שעולמו קרס הוא חזר לעבודה אבל לא יכול לעבוד. כל הזמן חושב על מה שקרה ומגלגל בראש תרחישים. האם אפשר היה למנוע את זה? האם הם סבלו?
הוא סקרן לדעת איפה נרצחו בדיוק.
הוא נכנס למכונית ונוסע לכניסה לשדרות.
אתמול בצהריים לא באתי לראות עתיקות בחוף בקיסריה, כולה רציתי לאכול עם הילד צ׳יפס במסעדה במתחם. רשות הטבע והגנים לקחה מאיתנו 14 שקל לאדם רק על זה שייתנו לנו רשות להיכנס לתוך מסעדה. מסעדה! רטג הם רשות ממשלתית שמקבלת מאות מיליונים מהמדינה בכל שנה. מה זה הקנס הזה על כניסה למסעדה?
חיבוק אחרון והם עלו למכוניות: יבגני ודינה עם הבן איתן והבת אלין, זוג החברים שלהם וילדיו. כל אחד נסע בדרך שונה הביתה. יבגני ודינה ניווטו דרך העיר שדרות. כמה דקות אחרי, דינה סימסה בקבוצה שיש חיילים ושאלה למה הם יורים. אלה לא היו חיילי צה''ל אלא מחבלי חמאס וזה יהיה אות חיים אחרון.
הילדים שיחקו עד שהתעייפו. בלילה כולם הלכו לישון וחיכו לתוכניות של הבוקר שאחרי. לקבוצת הווטסאפ המשותפת שלהם עם חברי הילדות קוראים: "השריד האחרון" ובבוקר שלמחרת דינה מסמסת: "מה זה הבומים האלה?"
מטחי רקטות נורו לעבר אשקלון וסלבה אמר ליבגני מהר-מהר לדחוף לאוטו את האוהלים ולטוס משם.
סבתא סבטה מחכה בינתיים בבית בבאר שבע. היא קנתה אותו לא מזמן כדי שתהיה קרובה לנכדים. למחרת יש יומולדת 5 לאיתן והיא עוטפת את המתנה שקנתה: משאית צעצוע. איתן הנכד אוהב מכוניות והיא משוגעת עליו. לוקחת את הנכדים כל הזמן לגן השעשועים, משחקת איתם בלי סוף.
זה בלתי נסבל. שטח פתוח וציבורי ששייך לכולנו ביער ציפורי. משאית זבל פורקת פה פסולת בניין כאילו העצים הם של הסבתא של הנהג. פושעים לוקחים לנו את הטבע החינמי שלנו.
לא כל המדרכות הן של הולכי רגל. יש מדרכות ששיי��ות למפעל הפיס. אחרת אי אפשר להבין למה הביתן הזה חוסם לחלוטין את המדרכה ברמה שילדים שחוזרים מבית הספר צריכים ללכת בכביש. בדקתי ואין אף אחד בביתן כבר המון זמן והמקום הפך למשתנה ציבורית. למה מפעל הפיס לוקח לכולנו את המדרכה
לסבא איגור יש עיניים טובות מאוד ולב ענק. הוא ביישן ומעדיף באופן כללי לדבר כמה שפחות. דינה היתה בת יחידה והנכדים איתן ואלין היו כמובן במקום הראשון אצלו מאז שנולדו. בחופש הגדול לקח אותם פעמיים לאילת. גם עכשיו הוא שותק די הרבה והעיניים שלו כל כך עצובות. אני לא יודעת מה להגיד לו.
תדמור עולה בסולם ענק אל קצה גג ביתו וצופה ממנו במשקפת. זה לא התפקיד הרשמי שלו אבל אחרי זוועת אוקטובר הוא איבד את היכולת לסמוך על המדינה ומאמין רק בעצמו. גר במושב רם און בגלבוע, קו ראשון לג׳נין. אוהב את המושב אהבת נפש, מפחד מהרגע שיצטרך לעזוב ובכל לילה הוא שומע את הירי קרוב.
ביתם של מרגיט ויוסי היא שירי. דירתה נפרצה והמשפחה נחטפה כולל התינוקות הג׳ינג׳ים אריאל וכפיר. אריאל הקטן היה החבר הכי טוב של אלמוג, הבת של אייל. איך מתחילים לתווך מציאות נוראה לבת 4? הכובע של אריאל עדיין על חבלי הכביסה בחוץ. על הרצפה שלט עם ציטוט: "אהבה היא כמו סוכר".
כשמתחילות האזעקות היא ממהרת לבית של הנכדים כדי לקחת את הכלב ארגו לדירתה, שלא יפחד להיות לבד. לפני שסבתא סבטה יוצאת היא סוגרת את החלונות בממד אצל הנכדים כדי שלא יהיה מסוכן. בטח הם בדרך ואוטוטו מגיעים הביתה.
אזור מלחמה. שלושה שבועות אחרי, שדרות כמו סרט. מכוניות מג"ב חוסמות את הכביש, עשבים שרופים בצד הדרך. סבא איגור יורד מהמכונית. הנה המשקפיים של החתן שלו, יבגני. מחברת בי"ס זרוקה. כסאות קמפינג. לידם על הכביש הפכו כתמי הדם לצללים כהים. פתאום הוא שואל בקול: מי מהם נרצח ראשון?
המחבלים לא ריחמו גם על השכנים החביבים מהבית הצמוד לזה של אייל. זוג הקשישים יוסי ומרגיט נטבחו. היא היתה המטפלת של אייל בילדותו. הם גידלו אותי, הוא אומר.
בתוך הבית השרוף שלהם יש עכשיו שרידים של חיים קודמים: מדיח ובו כלים שנשטפו. סירים על כיריים מפוחמים. הממד בשחור כהה.
יש רגעים שבשבילם שווה הכל. הלילה פירקו את דוכן הרפאים של מפעל הפיס בירושלים, שחסם לתושבים את המדרכה במשך שנים והפך למפגע סביבתי. עכשיו המדרכה חוזרת לציבור 🏃🤸
בתמונות: רגע אחרי הפירוק והרגע שלפניו
שמחות קטנות: משתפת שעוד חוף חוזר לציבור. אחרי שתיעדנו איך אנשים פרטיים גידרו חוף בכינרת, קראו לו "עולם המים" והקימו באופן לא חוקי ספורט ימי בתשלום, השבוע נהרסה הבנייה שחסמה את משאב הטבע. לפי הרשות לאכיפה במקרקעין, במקום יש שער נוסף לא חוקי וגם זה יטופל בקרוב. בתמונות: החוף מתוך…
אייל תפס את הבת שלו, החזיק חזק וחסם את פיה כדי שלא תצעק. זאת היתה הדרך היחידה להציל את המשפחה מרוצחים. אלא שתוך כדי התופת הוא נזכר במקרה של סמדר הרן מנהריה, שהשקיטה את ביתה יעל עד מוות. הוא שחרר אחיזה ונתן לגורל לעשות את שלו. אם נזק היה נגרם לבתו, הרי ממילא הוא בעצמו היה מת מכאב
הרצח עצמו לא היה במכונית. הכדורים אמנם פילחו את החלון ויצאו דרך הגג אבל בתוך הרכב לא היה דם. סבא איגור מניח שהירי עצר את המכונית ושההורים חשבו שאם יירדו ויסבירו שיש פה ילדים הכל יהיה בסדר אבל המנוולים כנראה שלפו את דינה ויבגני, ריססו אותם והוציאו להורג גם את הנכדים איתן ואלין.
במרץ של השנה שעברה, לרגל יום הנישואין מספר 59, כתב שלמה לאשתו מזל ברכה יפה וחתם: "כל שנבקש לו יהי. אוהב, מחבק ומנשק". שלמה מנצור, בן 86, נמצא בשבי חמאס בעזה 150 ימים.
לסבא המחייך מתחת לשפם קוראים שלמה מנצור ובקרוב הוא יציין 86 אביבים. תחביביו של סבא שלמה: לבנות צעצועים לנכדים, לתקן ארונות ומדפים, ולכתוב מכתבי אהבה לסבתא מזל. עוד מעט הזוג יחגוג 60 שנות נישואין ואת היום המיוחד תכננו להעביר בחברת חמשת ילדיהם ו-12 הנכדים, בביתם בקיבוץ כיסופים
מי שערך איתי את הכתבה הוא אביב פרס, עורך וידאו ותיק ובעצמו ניצול מקיבוץ זי��ים שנעקר מהבית שטיפח. הסיטואציה לא רגילה. הנה אדם, שהיה שעות עם ילדיו בסכנת מוות, עורך את מה שקרה לחבריו. עבדנו בלילה ושאלתי אותו אם הוא לא עייף. מאז אותו יום, השיב, הוא ממילא לא עוצם את העיניים.
בוקר מעאפן לכולם. רציתי שתדעו שהמיליונרים מטבריה שיקמו את הגדרות בחוף וסגרו מחדש את שביל סובב כינרת לציבור. לא ייאמן מה שקורה פה. מבחינתי זה הגזל הכי גדול מתחת לרדאר #יוחזרו_החופים
(צילום: גליה מטבריה)
@DearJohnIL
@kann_news
@ifatglick
מאבק חשוב שלא יכול להיות רק עניינה הפרי של העיתונאית המצוינת יפעת גליק. זהו המאבק של כולנו על גניבת משאבי המדינה בידי ביריונים
ועידת האקלים, הסיכום שלי: זה לא שגדלתי בצהלה עם סושי צמחוני ביד ואני לא מחבקת עצים אבל בכייאת, בפנים מדברים על הפחתת צריכת בשר ועל האדם ה-8 מיליארד שיוולד לעולם מזוהם ובחוץ מגישים אך ורק קוקה קולה בכוסות פלסטיק והמבורגר בשרי. זה המלך הוא עירום אבל בגודל אקסטרה לארג׳
#COP27
הוא ידע שמחבלים על מרפסת ביתו, לא רק ממה ששמע. האימה שודרה אליו באופן ישיר לטלפון הנייד ממצלמה קטנה ומאולתרת שהתקין רק מספר ימים קודם, על גג ביתו. היא צופה לשביל מול הבית, למקום שהפך נקודת מפגש של מחבלי חמאס. 130 תמונות הסטילס שהפיק מהמצלמה מספרות את הסיפור כולו:
איך זה שהבית של אייל לא נשרף? איך זה שהוא ומשפחתו נותרו בחיים? זה מעסיק את אותו וכרגע הוא בכלל לא מעלה על דעתו את האפשרות לחזור. "רצחו אותנו ואף אחד לא היה שם כדי להגן עלינו". המשפט הזה חוזר. באותה נשימה אייל רץ לחצר הבית ופותח את ברז ההשקייה. "חייבים לתת לגינה מים כדי שתצמח שוב"
הבית השרוף ליד הוא של נילי, גם היא חברה טובה-טובה של אייל. לפני שנחטפה לעזה הספיקה לכתוב לו על הירי שהיא שומעת בחוץ. אייל פתאום חושב שאולי היו אלה כדורי הטבח שכוונו אל משפחת סימן טוב
לאמא ואבא של ענר שפירא חשוב שתדעו שהוא היה מוסיקאי ושכל החיים היו לפניו. הוא קנה ציוד הקלטה להקים אולפן ביתי בו נהג לכתוב שירים ולעבד אותם. הנה אחד השירים ששר. זה הקול שלו:
הטלפון מצלצל. על הקו קצינת הקשר, יעל. זאת השיחה לה ציפו כל כך בני המשפחה אבל עכשיו מעיין משתהה רגע. לוקחת עוד שבריר שנייה לעצמה. נשימה. תיכף ייחרץ הגורל והיא תדע: האם אהובי ליבה החטופים יהיו ברשימה? האם הם ישוחררו מחר?
זאת תמונה עדכנית. מתחת לאבני השיש אמא שחר ואבא שלומי. שלושת הילדים היתומים הביאו אותם לקבורה יחד. הם נרצחו בממד יחד. אמא שחר נשכבה על הבן רותם וסוככה. אבא שלומי אמר: "אני אגן" ובגופו הדף את רימון המחבלים. על המצבות תווים מהשיר "ברית עולם". מזכרת מבית שהתרוקן ברגע מחיים וצלילים.
יש רגעים מרגשים בחיים. למשל, היום: הדר גיסי חוזר לשירות מילואים. את המדים האלה הוא חלם לחזור ללבוש מאז לקה בליבו במהלך תפקידו כקצין נפגעים במלחמה. גאווה ישראלית. ומשפחתית. בהצלחה ובבקשה אל תשבור רגל
זה סיפור משפחתי. הסיפור הכי משפחתי שיש. בתמונה סגן אלוף במיל' הדר, קצין נפגעים. הדר הוא גיסי, בעלה של אחותי הגדולה והאהובה. ב-7 באוקטובר עלה על מדים והתנדב לעזור עוד לפני שקראו לו אבל למרות הנסיון בתפקיד, כנראה אי אפשר בלי לספוג פנימה. בזמן שליווה משפחה שכולה, הדר חטף התקף לב.
דעה: תל אביבים, תפסיקו להתבכיין על הבתי קפה שלכם, על הרחובות שלכם, על התכנון העירוני שלכם, על התיאטרון שלכם, על הקורקינטים להשכרה שלכם, על הנשמה שהיתה בעיר ואיננה עוד שלכם.
ופשוט תעברו דירה. תעברו כבר דירה. באמא שלכם
מתרגשת לשתף שהגדרות בכנרת יוסרו באזור של ימקא והחוף ישוחרר. "ברור כי הצורך בשמירה על סביבה חופית הוא אינטרס חשוב ועליון הגובר על השיקולים האחרים", כותבת השבוע שופטת ביהמש המחוזי בנצרת. הפס"ד דוחה את הערעור של ימקא על החלטת השלום להסיר הגדר ומחייב אותם בהוצאות #יוחזרו_החופים 🚣
הנה בא טנדר לבן ופורק את המחבלים החוצה. עכשיו אחד מהם מסתובב עם שני רובים בהצלב. מחבל אחר גונב את האופניים של אייל ומחבל נוסף נוסע לרצוח בקלנועית. הנה האופנוע שייקח חטופה מניר עוז אל מעבר לגבול. מה שיש לאייל ביד הוא מסמך תיעודי בעל ערך במלחמה הזאת.
לפני אי אילו שנים נקראתי למשרדו של שר מומצא כלשהו. השיחה היתה משעממת טילים. שא�� על משפחתי, דיבר על משפחתו. טען גם שביבי לוקח לו קרדיטים. בסוף הפגישה, שיצא ממנה כלום ושום דבר לא התאפקתי: אדוני, למה הזמנת אותי?
הוא לא התבלבל: "לא קורה פה כלום. יש לי הרבה זמן להיפגש עם עיתונאים".
ראש עיריית רמלה התעצבן על
@ifatglick
כשביקשה מאחד התושבים לתאר את זיהום האוויר ברמלה: "לכי תז***** יא מטומטמת".
הכתבה המלאה על מפעל נשר, התלונות לזיהום והבקשה החדשה להיתר הרעלים – היום במוסף #הזמן_הירוק ב-#חדשותהערב, כאן 11
דלת הכניסה לבית של שירי היתה עדיין פתוחה. לבקשת בת משפחה שאני מכירה, סגרתי אותה והידקתי עם סל כביסה. לבית של סבתא אורנה אפשר להיכנס כי היא אישרה. באותה שבת כתבה לחתנה אייל שמחבלים ריססו את סבא גדעון דרך דלת הממד. אהובה נותר חבוק בזרועותיה עד מוות. חודש אחרי, הדם עוד על הרצפה.
יום אחד הוקם מתחם גלאמפינג על גדות נהר הירדן. מי הקים? המועצה האזורית. 700-900 פאקינג שקל ללילה. בלי אישורים בלי כלום. לא חוקי! כל הכבוד לרשות לאכיפה במקרקעין שסגרה את המתחם ששייך לכולנו. מחכים לכם בטבריה ליד החוף של המיליונרים ששמו גדרות כדי שתתערבו גם בזה
קצין הנפגעים הדר מתאושש בבית מצנתורים ונמצא בקשר שוטף עם המשפחות השכולות. ד"ר אלכס, אביו של מארק הגיבור שהציל את חייו, מתעניין בשלומו כל הזמן. המדים עדיין מונחים ליד המיטה. הדר מרגיש שהוא חייב לחזור למילואים. הסיפור המלא:
המשרד להגנת הסביבה הוציא היום הודעה לעיתונות על דרישה מאדם שמתגורר בתוך מערה בחוף סידנא עלי להתפנות. אחלה הגנ"ס! נלחמתם באדם בודד שפוגע בסביבה החופית אבל גר במערה מאז הסבנטיז. מחכה להודעות על מאבק בחוף בורה בורה שגובה תשלום לא חוקי, על המיליונרים שחוסמים בתיל מעבר של סובב כנרת.
בכל התמונות בשרשור יש סימנים מחיים אחרים. החיים שלפני. צילמתי אותן בטלפון בבארי, בניר עוז וברעים כדי לזכור לא לשכוח:
הנה פתקי צ׳ייסרים מהמסיבה מכוסים בבוץ טרי של אחרי הגשם. אבא של ענר שפירא, גיבור המיגונית, מרים אותם מהאדמה. ליד מונחת קופסה שחורה ועליה כתוב "קופה" וכוסות זכוכית:
שמחה ומתרגשת לשתף שעוד חוף בכנרת חוזר לציבור. מדובר בחוף קבאנה, שהשתלט על המקטע הצפוני של הטיילת. נבנה שם מתחם ספורט וקיוסקים באופן לא חוקי. תודה לרשות לאכיפה במקרקעין שהרסה את הבנייה הלא חוקית. 🚣
בתמונה החוף שהשתלטו עליו, לפנות בוקר, אחרי שהוחזר לציבור
לקלמן ליבסקינד תוכנית יומית, המואזנת ביותר ברדיו בישראל. הבמה המרכזית להשמיע עומדת לרשותו שעתיים חשובות מדי יום. חותמת על זה שהחופש להביע לא נגזל ממנו מעולם. הנה מה שלא הפנים: שידור ציבורי הוא לא דעת יחיד - דעתו שלו - אלא קשת רחבה של דעות. עיתונות מגוונת. אם נאבד אותה נאבד אותנו
אין שום סיבה שנממן את "זהו זה" ואת "דוח רולניק", סדרות שמייצר תאגיד השידור הציבורי וכל עניינן להסית, לבזות וללעוג לימניים, לדתיים, למזרחיים, למתנחלים, לתומכי נתניהו ולכל מי שלא בקבוצה "הנכונה". חצי מהחברה הישראלית נדרשת לשלם על תעמולה שמציגה אותה כאסון.
לגננת מיה לא נערכה הלוויה. גופתה בעזה עכשיו, מוחזקת בידי מחבלים. השבוע הודיעו לילדים שהיא לא בחיים. אמא מיה נרצחה והם יושבים שבעה. בלי קבר, בלי מצבה. בינתיים. בני משפחת גורן היו שישה. עכשיו הם ארבעה כי גם אבא אבנר נורה למוות.
מבין הכלבים שחיכו לאימוץ הוא היה הכי שובב, הכי שובה לב ועם העיניים הכי עצובות ביקום.
11 שנים יחד. מלא חוויות חיים.
נימו שלנו איננו עוד.
לילה טוב לעולמים נימו מתוק. עצוב לי.
ברייקינג שמרגש אותי מאוד: הגדר של החוף של המיליונרים בטבריה (גן אפרת) הוסרה מוקדם בבוקר על ידי הרשות לאכיפה במקרקעין. עוד חוף בכנרת שוחרר לציבור ואפשר לשחות. בתמונות: לפני הגדר. בלי גדר #יוחזרו_החופים