אמל"ק - דובר קיבוץ נחל עוז ואחראי קשרי קהילות.
לפני חצי שנה הכל נשבר אצלי.
אמונות בסיסיות באנשים, בטוב שבעולם, באלוהים, בצבא, במדינה בכל מה שגדלתי והתחנכתי עליו.
גם את עצמי איבדתי שם, ואחרי שבוע זה העמיק אפילו יותר כשהבנתי שאני גם לא מסוגל לעשות מילואים.
>>
לילה ראשון בנחל עוז מאז השבת.
גם זה בשושו, כי הכל עדיין שטח צבאי סגור ואין אישור לישון כאן.
אבל אני יושב על הספה, אוכל פיצה מעדנות, שותה יין ורואה ארסנל.
ניקיתי קצת, החלפתי מצעים, אפילו הדלקתי נרות ומפיץ ריח, כי אם כבר נעים אז שיהיה עד הסוף.
>>
אני אשכרה פליט כרגע.
כל הציוד שלי הוא תיק קטן עם מעט בגדים שקיבלתי בתרומה.
אני ישן כל יום במיטה אחרת ולובש בגדים שהם לא שלי.
סיוט, אבל לפחות אני בחיים ומוקף בחברים שלי. זה הרבה יותר ממה שיש לאחרים.
"יש לך מחשבות אובדניות?"
שאלה אותי אחת מהעובדות הסוציאליות המדהימות שמלוות את הקהילה בימים האחרונים.
"לא"
עניתי לה כמעט מיידית.
"אבל אני לא מפסיק לחשוב על זה שלא הייתי אמור להיות בחיים כרגע".
>>
אהלן רן
הסיכה הזאת היא בקשה אישית של המשפחה של צחי עידן - אוהד הפועל ת"א שנמצא בעזה כבר 236 ימים.
אנחנו כקיבוץ נחל עוז היינו שותפים בהוצאה ובחלוקה של הסיכות האלה.
מצפה ממך להתנצל ומהר.
היי שלום לכולם
ברוכים הבאים לפרק של "מתן ישן בנחל עוז והקיבוץ מאוד מאוד ריק אז הוא שותה מלא יין ונהיה עוד יותר רגיש ממה שהוא באמת ומשתף דברים מאוד אישיים וכשיגיע הבוקר הוא יתחרט על זה ולא יענה לאף הודעה כי זה יהיה לו מביך"
<<<
שכל האזור הזה שורץ חיילים שמסכנים את החיים שלהם יום-יום, דקה-דקה בשביל שמתישהו נוכל לחזור לכאן בלי לפחד.
שום דבר לא כרגיל, ושום דבר לא נורמלי.
אבל ממש ממש בתוך כל החוסר נורמליות הזו, אני יושב בבית שלי, מול הטלוויזיה, אוכל פיצה מעדנות ושותה יין.
>>
הגעתי לכאן אחרי יום עבודה ושידור במכללה, מחר בערב אני אצא מכאן לטרנר.
לרגע אפשר לחשוב שהכל כרגיל.
אבל הדלת עדיין מחוררת מיריות, השבילים ריקים מאנשים ובחוץ הכל חשוך.
מפעם לפעם יש רעשי מלחמה שמרעידים לי את החלון הגם ככה שבור של הבית, מזכירים לי שהכל לא כרגיל.
>>
לפני 4 שנים, קצת לפני יומהולדת 22 שלי, הורדתי לראשונה את הדבר הזה שנקרא "אפליקציות הכרויות".
הייתי אז חייל לקראת שחרור, והעובדה שהיה לי 0 ניסיון עם בנות עשתה אותי מאוד לחוץ.
עד כדי לחוץ שכתבתי על עצמי
"בן 21 ומתכחש לעובדה שזה עוד שנייה כבר 22".
שצריך סבלנות, שאולי כדאי שאני אתרגל לשגרה ואמצא לי מקום חדש לחיות בו כרגע.. הכל לא משנה לי.
כל מה שאני רוצה זה לחזור הביתה.
למקום שבשנתיים האחרונות הרגיש לי כמו המקום הכי בטוח שאני יכול להיות בו.
יותר מכל מקום אחר בעולם.
שבחוץ עדיין יש מלחמה מטורפת.
ש-15 אנשים מהקיבוץ שעד לפני 4 חודשים נהנו מערבים ביתיים בדיוק כמוני, אבל כבר לא יהנו מהם לעולם.
שבמרחק של פחות מ800 מטר, מעבר לגדר, יש עדיין 136 חטופים שחייבים לחזור הביתה ועכשיו.
>>
חוזר לראשונה הביתה מאז.
יש לי המון מחשבות ורגשות שאני עוד אכתוב ואשתף, אבל קודם כל זה. דלת הכניסה לבית שלי שהייתה נעולה, הכדורים שפגעו בה, בסיטואציה מסוימת, היו אמורים לפגוע בי.
אבל אני כן יודע שהוא לעולם לא יחזור להיות אותו דבר.
הבית שאני מתגעכע אליו וכל כך רוצה לחזור אליו.
מאוחר יותר גיליתי שלדבר הזה שאני מרגיש עכשיו יש שם. 'אשמת הניצול' הם קוראים לזה. אבל לא משנה איך יקראו לזה, או כמה שמומחים מסבירים שזה הגיוני,
>>
קצת מוזר להגיד את זה, בטח כשאני מדבר כאחד שהאזעקות באותו יום שבת תפסו אותו בבית של ההורים מודיעין, מרחק התראה של דקה וחצי (זמן טיל) מהבית שלו בנחל עוז.
הבית שהתאהבתי בו בשנתיים האחרונות והרגשתי שאני לא ארצה לעזוב אותו לעולם.
>>
בית שכמעט בכל השבתות הייתי נשאר בו, גם אם זה היה לגמרי לבד. בית שהייתי אמור לחזור אליו יום לפני האסון, אבל משום מה בחרתי להישאר עוד יום אחד אצל ההורים.
בית שהייתי אמור לצאת אליו שעתיים אחרי שנשמעה האזעקה הראשונה.
הבית שלא הצלחתי להיות בו ברגעים הכי קשים שלו.
>>
אני לא מצליח להוציא לעצמי מהראש למה זה הם ולא אני. למה אני חי והם לא.
אני, שקפאתי, שלא העזתי לצאת ולעשות משהו, שאפילו בשבוע מילואים היחיד שעשיתי במלחמה הזאת הרגשתי שאני מתפרק ולא מצליח להתמודד עם שום דבר אז ביקשתי להשתחרר..
מה אני עשיתי שלי מגיע לחיות, ולשכנים שלי,
>>
ההבנה שנחל עוז זה הבית ואת הבית הזה לא יגרמו לי לעזוב.
השבוע, חצי שנה אחרי היום הגרוע בחיים שלי, קיבלתי משהו חדש לאחוז בו והתמנתי להיות דובר ומנהל קשרי הקהילה של הקיבוץ.
נזכרתי לאחרונה, באחד מרגעי הגעגוע איך הכל התחיל (מזל שזה שמור בהייליטס של האינסטגרם לרגעים כאלה בדיוק).
>>
הבית שבזמן שהוא הותקף, אני ישבתי קפוא מול הטלוויזיה וההודעות המזוויעות בקבוצות הווטסאפ ולא עשיתי כלום.
הבית שלא הצלחתי להגיע אליו ולהילחם עליו, למרות שהייתה לי גישה לנשק.
הבית שעכשיו נעקרתי ממנו, שאני לא יודע מה מצבו מבחינה פיזית (לא שזה משנה)
>>
החברים שלי מהקיבוץ ומהאזור, אנשים שהייתי רואה כל יום, למה לי כן ולהם לא???
מה הם עשו רע שהם יאלצו לסחוב איתם את הטראומה הזאת כל החיים.. ואני לעולם לא אצליח להבין אותם.
וככל שאני חופר בזה יותר, בפצע הזה שכנראה אף פעם לא יגליד, הוא רק מעלה לי יותר תהיות.
>>
למתן אין מאצ'ים בבאמבל כבר בערך חודשיים ולכן זה אחריות שלכם לעזור לי להבין מה אני עושה לא בסדר.
(או במילים אחרות - בחייאתתת אני חייב קצת אקשן ואין לי מאצ'ים כלום אפס נאדה תעזרוו ליי 😭)
אז נתחיל מתמונת הפרופיל:
1/3
וככל שאני חושב יותר על 'מה הלאה?' אני רק נתקף ביותר ויותר חרדה.
לפעמים אני מרגיש קצת כמו ילד קטן.
ילד קטן שרק רוצה לחזור הביתה, מצידי אפילו עכשיו כשאנחנו עוד במלחמה.
ולא משנה כמה יסבירו לי שזה לא אפשרי, שזו מלחמה ארוכה,
>>
חצי שנה של לבכות מכל שטות כי איכשהו הכל הופך לטריגר ואתה לא יודע איך מתי ואיפה זה יימצא אותך. זה תמיד מוצא אותך.
חצי שנה שהכל משתנה בחיים שלי והכל הופך להיות סוג של משחק בין להחזיק ולשחרר, ואני שאף פעם לא הייתי טוב במשחקים גם לא הצלחתי להצטיין במשחק הזה.
>>
אני, שביום השחרור הבטחתי לעצמי שלא אפספס אף יום מילואים, מצאתי את עצמי לא מסוגל להיות שותף במלחמה שהיא ליטרלי על הבית שלי.
חצי שנה של רגשות אשם על זה שאני בחיים, וכל כך הרבה אחרים לא.. חצי שנה של דאגה לחברים שלנו, השכנים שלי שעדיין נמצאים שם כבר יותר מידי זמן.
>>
לשחרר את הלימודים אבל להחזיק את העבודה? מותר לי בכלל לשחרר וללכת למסיבה בפורים? להחזיק את הגעגוע עושה לי בכלל טוב?
כל כך הרבה שאלות שאני באמת אבל באמת לא יודע את התשובה אליהן.
אבל בתוך כל הבלבול הזה יש רק דבר אחד שמאותו בוקר של ה-7.10 לא השתנה:
>>
אם אני אצליח להיות טוב, גם בתפקיד ועוד יותר כבנאדם.
אם אני אדע מה ואיך להגיד, אבל לא פחות מזה אדע גם להקשיב וללמוד.
אם אני אצליח להיות חלק מהשיקום, מהתקומה האמיתית, מההבנה שע
אם אני אצליח להביא את עצמי לתוך התפקיד.
אם אני אבין עד הסוף את גודל השליחות.
>>
כי להגיע לגיל 22 בלי שמעולם נגעתי בבחורה הרגיש לי מאוד "סחורה פגומה".
מחר אני אחגוג 26. אני לא יודע אם "אחגוג" זו המילה הנכונה, כי בעיני העולם ובעיקר בעיקר בעיני עצמי, עדיין נשארתי אותה "סחורה פגומה". סחורה שככל שעובר הזמן הערך שלה רק יורד ויורד.
קינאתי קצת בחברים שלי שחזרו לשדרות, אז נסעתי גם אני הביתה, סתם כדי לראות איך אני מרגיש ואם זה הגיוני לחזור.
ספוילר - זה לא.
בומים מטורפים בלי הפסקה וממש עכשיו גם צבע אדום וריצה לממ"ד.
אני כל כך רוצה להיות כאן וכל כך רוצה להישאר וזה שובר לי את הלב כמה שזה בלתי אפשרי כרגע 💔
זה היה ב-10 באוקטובר 2021,יום לפני שהתחילו הלימודים.
אחרי יום שלם שאבא עזר לי לנקות ולהעביר את כל הדברים, הוא הלך ואני נשארתי לבד במקום שעדיין היה רק בשבילי רק "דירה".
בחוץ ישבו כל מיני אנשים שבמהרה הפכו לחברים הכי טובים שלי,אבל אז עוד לא היה לי מושג מי הם, ולגמרי התביישתי
>>
יצאתי לסיבוב בקיבוץ, מסתכל על השבילים הלא מוכרים, השדות, קו הבתים הראשון של עזה. כשחזרתי התיישבתי על הספה והרמתי עם עצמי בירה לחיי התחלה חדשה.
לחיי ההרפתקה שלא הבנתי עד כמה היא תהיה מדהימה ומטורפת, עד כמה היא תיגע לי בכל קשת הרגשות, עד כמה היא תשנה אותי.
>>
מגיע הביתה עם סושי, מוזג לעצמי בירה, פותח דיסני ומצלם כדי להעלות לכאן עם המשפט
"לרגע אפשר לחדוב שאני חי חיים רגילים"
ואז רגע אחרי שאני מצלם את התמונה צבע אדום.
נמאס לי מהמציאות הזאת כבר.
נמאס לי. נמאס לי. נמאס לי.
רק עכשיו, כשאני כבר על מדים ובדרך לצפון, מתחיל ליפול לי האסימון על מה שקרה.
הקיבוץ שלי. הבית שלי. המקום שבו אני מרגיש הכי בטוח והכי מוגן כבר לעולם לא יחזור להיות מה שהיה.
אין לי מילים לתאר את מה שאני מרגיש כרגע.
>>>
ביום העצמאות לפני שנה הכל היה שונה.
הדשא היה מלא בשולחנות, מחצלות, דוכני בירה והמבורגר ובעיקר בהרבה אנשים שמחים.
על הבמה ניגנו שירים של כוורת ובשלט שמאחוריה היה כתוב "70 שנות התיישבות" כהכנה לחגיגה הגדולה של חג המשק ה-70 שהיה אמור לקרות חצי שנה אחר כך, בערב ה-7.10.
>>
בשעה הזו בדיוק היינו אמורים לחגוג את חגיגות "חג המשק" בקיבוץ.
70 שנים להתיישבות בנחל עוז.
הבמה כבר הייתה מוכנה, התפאורה, הזיקוקים, הכל...
במקום זה אני יושב ומתפלל על החברים שלי שנמצאים שם.
>>>
וגם... קצת נמאס לסיים כל ערב לבד לגמרי עם מלא מלא יין, לכתוב מלא מלא שטויות, לשחק מלא מלא בסוני, להתעלם ממלא ממלא מטלות (באמת מלא, אני באמת מתעלם, הלם שאני עדיין סטודנט בכלל ולא זרקו אותי) ולראות מלא מלא NBA עד שאני נרדם.
הדבר האקראי ביותר שראיתם, אני אתחיל:
שחקנית שוודית של הפועל תל אביב יושבת בקיבוץ נחל עוז עם צ'ייסר ערק ביד וטוענת שהיא לא יכולה לשתות כי יש מחר משחק מול קיבוץ יכיני.
והבעיה באפליקציות האלה היא שההיכרות הראשונית שם היא מאוד מאוד שטחית, ותמיד השלב מאוד מוקדם מגיעה השאלה "מאיפה אתה?".
אי אפשר להישאר אדיש ל"אני מנחל עוז", פשוט אי אפשר.. זה תמיד גורר אחריו 1000 שאלות ודורש ממני לפתוח מחדש את הפצע הכי עמוק בחיים שלי אחרי 2 דקות של היכרות...
<<<
(אני לא סגור על השם עדיין, נראלי לא מאוד קליט.. אולי ננסה בראשי תיבות? לא יודע)
אחד הדברים שהכי קשים לי בתקופה האחרונה זה הנושא של זוגיות ודייטים.
אני יודע שזה נשמע כמו No News כי וואלה זה משהו שמאז ומעולם היה מורכב בשבילי, אבל עכשיו זה מורכב שונה...
<<<
אז אני מסנן.
ואז אני מנסה שוב ומסנן שוב.
ואז אני אומר לעצמי, "די מתן עכשיו אתה קליל. תהיה קליל. אתה יודע להיות קליל", ואז אני לא מצליח להיות קליל.
ואז אני אומר לעצמי, "המטרה זה דייט! רק תגיע לדייט! תחתור לדייט!" ואז אני לא מגיע לדייט..
<<<
"לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו?
הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים?"
מתוך ההספד של משה דיין לסגן רועי רוטברג ז"ל, 1956
6 חודשים לא הייתי בדייט, וזה אחרי תקופה שקצת נפתחתי והיה נראה שדברים משתנים לטובה בנושא הזה.
יצאתי והכרתי והייתי במלא דייטים (אני! מלא דייטים!), והייתי מטופל ובאמת לרגע היה נראה שאני באמת במקום טוב... אבל הנה הכל ירד לטמיון.
<<<
אם פעם עוד הייתי יוצא למקומות ורואה אנשים מידי פעם, עכשיו כל המסגרות החברתיות שלי התפרקו לגמרי (שזה בפני עצמו נושא לכתוב עליו..) ונשארתי רק עם אפליקציות.
אך ורק עם אפליקציות.
או שאני אכיר שם, או שאני לא אכיר בכלל.
<<<
ונסיעות בלתי פוסקות בין הצפון לדרום.. בין כל הדברים האלה, אני קצת צריך איזה מקום אחד בטוח, מקום שכרגע אין לי שום סיכוי למצוא.
ומעבר לזה... קיים אצלי גם איזשהו פחד שנהייתי קצה כהה חושים, שאני גם לא באמת מסוגל להרגיש יותר ולא מסוגל יותר לפתח כל סוג של אינטימיות..
<<<
אז הכל..הכל פשוט חרא, אני מאבד כל סיכוי להכיר ככה, אני מאבד כל סיכוי למצוא ככה אהבה,ואני באמת חושב שאהבה זה משהו שיכל לעזור לי כרגע..
אני לא רוצה להישמע תלותי,אבל בין כל השיגעון של עבודה ועוד ועבודה ועוד עבודה ולימודים שלא מתקדמים לשום מקום וחוסר וודאות לגבי כל דבר בחיים שלי
<<
תמיד הייתי ותמיד אני אהיה מורכב.
והאמת שגם לפני המלחמה הייתי בתקופה טובה מהבחינה הזאת...
גם נכון שאני אפילו ממש אוהב את הלבד שלי. באמת. לפעמים אני אפילו מעדיף אותו על פני האופציה של לשבת עם חברים ולספר איך היה היום שלי (וגם זה נושא בפני עצמו לכתוב עליו..)
אבל לפעמים גם לא.
<<<
כי הנה עובדה שבחצי שנה האחרונה לא הצלחתי לעשות את זה.
ואולי זה נעלם לנצח? אולי אני ככה מעכשיו וצריך להשלים עם זה פשוט?
גם איך יודעים בכלל אם אין לי שום יכולת להתקדם קדימה?
נכון שאולי יש לי כמה שאלות לענות עליהן בעצמי לפני שאני בכלל חושב על זוגיות.. אבל גם תמיד יהיו לי.
<<<
פאב שדרות היה המקום שלי.
הוא לא הפאב הכי יפה, לא הכי מוצלח, הכיסאות בו לא הכי נוחים (בכל סגירה משאירים אותם בחוץ ואף אחד לא נוגע בהם, בעיני זה אומר משהו) ומעבר לבירה, ערק וג'ין אין לי באמת מושג איזה שתייה יש בו.
>>>
אמנם עכשיו כל העוטף הפך שם נרדף לדם ולמלחמה ולצבע אדום, אבל לא ככה אני רוצה לזכור אותו.
אחרי שבועות וימים כל כך קשים ואמוציונאלים, רציתי קצת לברוח, רציתי קצת שקט. אמנם מוזר להגיד שקט כשבממוצע כל 2 דקות יש כאן פיצוץ אחר, אבל בכל זאת יש לי כאן של שקט פנימי, שקט שרק בית יכול לתת.
בשעה 12 בלילה, רגע לפני שאני מתקלח ושוטף מעצמי את היום הזה, הסתכלתי במראה ופתאום אהבתי את מה שראיתי.
זה היה יום עמוס. מסוג הימים האלה שאני יוצא בהם מהבית ב7 בבוקר וחוזר אליו רק 16 שעות מאוחר יותר שכל מה שבא לי שקט, מקלחת, אוכל וכוס יין. אפשרי גם הכל ביחד.
>>
אני רק יושב פה בתחנת דלק ולא מפסיק לבכות, מתחנן שאף אחד לא ישים לב ובאותו זמן גם מתחנן שכן. שיגיעו וישאלו ויתנו לי הזדמנות לפרוק את הכל.
מפחד כל כך מהשמות שעוד אמורים להגיע.
>>>
נתנו לי 24 שעות להתאוורר מהמילואים ולנסוע לקהילה שלי שהתפנתה מהקיבוץ.
אני אמור היום אחה"צ לחזור למילואים ואני באמת באמת לא מסוגל לעדות את זה.. אני לא מצליח ולא רוצה להיות חזק, אני רק צריך חיבוק ותמיכה נפשית וזה כל מה שאין לי בצבא.
אני גמור ואין לי מושג איך אני חוזר לשם עכשיו...